כל מי שעמד אי פעם על במה או דיבר מול קבוצת אנשים, חולם על קהל שמשתף פעולה: כזה שמתלהב, שמהנהן במקומות הנכונים, שצוחק מכל הבדיחות שלנו.
למרבה הצער, הרבה פעמים זה לא המצב ואנחנו יכולים למצוא את עצמנו מול הסיוט שלנו – קהל שלא מניד עפעף דווקא בבדיחה הכי מצחיקה שהכנו, או אפילו קהל שמפריע לנו, שצועק, שנכנס לנו בדברים…
אז נכון, אנחנו לא יכולים לבחור מי יישב בקהל ובאיזה מצב רוח נתפוס אותו, אבל יש כמה דברים שאפשר לעשות כשאנחנו צריכים לדבר מול קהל שפשוט לא רוצה להקשיב לנו.
בתחילה, נחלק את הקהל לשני סוגים: קהל אדיש וקהל עוין. בפוסט השבוע נדבר על התמודדות עם קהל אדיש.
קהל אדיש הוא קהל שפשוט לא אכפת לו ממה שאנחנו מדברים עליו. יכול להיות שהם שקועים בניידים שלהם או שיש משחק חשוב של ליגת האלופות בעוד חצי שעה וכולם חושבים על זה, אולי מדובר בכנס ארוך ואנחנו ההרצאה החמישית באותו היום, אז הם כבר מוצפים… השורה התחתונה היא שהם פשוט לא רוצים להיות כאן עכשיו ורק מחכים שנסיים כדי ללכת הביתה.
הייתם פעם בדייט גרוע? אז כזה, אבל עם המון אנשים בו זמנית.
טוב, הבנו, אבל תכל'ס – מה עושים?
קודם כל, חשוב להבין שאף אחד לא רוצה להשתעמם. כולם היו מעדיפים לשמוע הרצאה מרתקת, מצחיקה ומסעירה. הקהל הוא לא האויב שלנו – יש לנו אינטרס משותף.
ברמה הפרקטית, לרוב הסיבה לכך שהקהל אדיש היא שלא נוצר חיבור בינו ובין המרצה – לקהל לא ניתנה סיבה מיוחדת להתעניין. הנה כמה דרכים למצוא נקודת חיבור כזו:
- לקשור את התוכן שלנו לעולם ולתחומי העניין של הקהל:
אם אנחנו מדברים לקהל אוהדי הכדורגל מהדוגמא הקודמת, אפשר להשתמש בדוגמאות מעולם הכדורגל. אם אנחנו מסבירים לתלמידי תיכון על פיזיקה – אפשר לעשות את זה דרך ניתוח סצנות בסרטי פעולה. באופן כללי, ככל שאנחנו מדברים על משהו שמשותף ליותר אנשים – מערכות יחסים, אוכל טוב, תרבות פופולארית – כך גדלים הסיכויים שאנשים יתחברו. - סיפור אישי:
אנשים מתעניינים באנשים. אם אני מדבר על רעיון, זה נחמד אבל יכול לשעמם. אם אני מדבר על איך הגעתי לרעיון הזה ואיך הוא השפיע על החיים שלי, זה מיד הופך למעניין יותר ונותן לקהל שלי משהו להזדהות איתו (זה עיקרון שהרצאות טד משתמשות בו כל הזמן, לדוגמא). - הומור:
אנשים אוהבים לצחוק. הומור יוצר רגשות חיוביים ותחושה של חיבור. לא כולנו סטנדאפיסטים, אבל כל אחד יכול להכין בדיחה או שתיים מראש כדי לסחוף את הקהל פנימה. - שבירת דפוס:
לפעמים שום דבר לא עובד. הקהל פשוט משוכנע שאנחנו לא מעניינים וכבר שקע כל כך עמוק לאדישות שלא אכפת לו מה נאמר, הם מנומנמים ואנחנו לאט לאט מאבדים את הביטחון. כאן, הפתרון היחיד הוא לשבור את הדפוס שיש לאנשים בראש: להעלות או להנמיך באופן משמעותי את גובה הקול. להקרין סרטון מתוכנית פופולארית. לבקש מכולם לקום על הרגליים למשך כמה רגעים. כמובן, אנחנו צריכים לא להגזים עם זה כדי לא להיראות מגוחכים או נואשים, אבל מדי פעם אין ברירה אלא לעשות משהו קיצוני כדי להעיר אותם מהתרדמת.
המאמר עזר לכם? או יעניין אתכם לקרוא גם על גם קורס דיבור מול קהל של מרכז כהן-אידוב
